שברים של זמן ואור

מערכת מקסילון לא ידעה שינוי מזה עידנים. היא הייתה שעון מכני עדין של גרביטציה ואבק, שבו אלפי אסטרואידים חגו במסלולים שנקבעו עוד לפני שהיונקים הראשונים הגיחו מהאוקיינוסים של כדור הארץ. היקום מצידו שיבש לעיתים את מהלכיהם. כוכב לכת גזי עצום, שנע בשולי המערכת, חצה את נתיבה של החגורה הראשית במרחק קרוב מן הרגיל. המסה האדירה שלו שימשה כמעין “קלע גרוויטציוני”. היא לא רק הזיזה את האסטרואידים, היא גם העניקה להם תאוצה קטלנית. 412639, אשר היה גם ידוע בשם ארבוס, אסטרואיד עתיק אפור־שחור, מצופה תרכובות פחמניות סדוקות וכתמי מתכת חשופים, נתפס בנתיב המדויק של הפרעה זו. במשך מיליוני שנים סב סביב השמש המרכזית של מקסילון, וכעת נזרק ממסלולו בכוח כה רב והפך מקליפה אפורה ודוממת לקליע מהיר. הוא חצה את גבול המערכת כפליט קוסמי ויצא אל הריק שבין השמשות, מסלולו הוביל אותו אל רצועת אסטרואידים אחרת, במערכת המרוחקת עשרים שנות אור מפרוקסימה סקנדוס.

ה”קונקורדיה”, ספינת מחקר מסוג “יוסימטי” שיצאה מפרוקסימה סקנדוס שבמערכת אלפא קנטאורי, הייתה יותר מסך חלקיה הטכנולוגיים. היא הייתה בועה קטנה של תרבות בתוך אוקיינוס הריק, עשרים שנות אור מן הנמל הקרוב ביותר. עבור רשות התחבורה האסטרו־בין־מערכתית, היא הייתה כלי לאיתור מחצבים, עמוסה בחיישנים וסורקים לאיתור עפרות באסטרואידים מסוג M. אך עבור חמישים הנשמות שעל סיפונה, עשרים אנשי צוות ושלושים אנשי מחקר, היא הייתה הבית היחיד שהכירו מזה חמש שנים. המרחק העצום מהבית והשקט של החלל התיכו את הצוות ליחידה אחת. המדענים והטכנאים חלקו אותן ארוחות, אותן בדיחות ואותם פחדים. לא היו עוד דרגות בערבים שבהם הביטו יחד בכוכבים, רק משפחה אחת גדולה שנודדת בין השמשות, מחפשת מתכות יקרות כדי לבנות מהן ספינות שיום אחד ייקחו אחרים רחוק עוד יותר.

קפטן אליה בינראלי ישב בחדרו, עטוף בחושך שאהב. עבורו, החושך לא היה ריקנות, אלא שמיכה מגינה. בזמן הפסקותיו, הוא היה נסוג אל תוך עצמו, עובר על החפצים הספורים שהגדירו את חייו הקודמים. יותר מכל, הוא אהב את המגע הקר של מדליון הזהב. כשהחזיק בו, עלה בו זכר חום גופה של ורוניקה. היא הייתה בת 17, עולם ומלואו של פוטנציאל, עד שאותה תאונה מיותרת על פני האדמה, שברים של מתכת וזכוכית בכביש מהיר, גדעה את חייה. הכאב היה כה חד וחסר פשר, עד שאליה לא יכול היה לשאת עוד את המבט בנופים המוכרים. הוא בחר בחלל השחור כי שם, לפחות, המוות הרגיש הגיוני יותר, חלק מחוקי הפיזיקה הגדולים. הזיכרונות ממנה היו המצפן היחיד שלו, והמדליון היה העוגן האחרון שקשר אותו לאנושות.

בשעה 23:35 לפי השעון האוניברסלי, בליל השביעי בספטמבר 2274, קרע צליל האזעקה את הדממה. האור בחדר התחלף לאדום פועם, קצבי כמו לב מבוהל. בחמש שנות המשימה, אליה  לא שמע שה”קונקורדיה” השמיעה קול כזה. משהו נורא התרחש בחוץ, בתוך הריק.

“דווח,” פקד לתוך מכשיר הקשר, קולו יציב.

“אנחנו במסלול ישיר להתנגשות עם אסטרואיד, קפטן,” ענה גונן. קולו של הטייס הוותיק, שראה אלפי סלעים בשנות שירותו, רעד כפי שאליה לא שמע מעולם.

“הוא לא אמור להיות כאן. הוא מהיר מדי.”

אליה הניח את המדליון בזהירות על השולחן. תנועה של כבוד לפני היציאה אל הקרב. הוא מיהר אל הגשר. במסדרונות חלף על פני אנשי צוות שמיהרו לעמדותיהם. הוא ראה את הפחד בעיניהם, אך גם את הביטחון שהעניקו לו כקפטן שלהם.

כשנכנס לגשר, המראות על הצג הראשי היו בלתי נתפסים.

“סטטוס,” דרש אליה.

“אסטרואיד 412639 ארבוס,” דיווח גונן, אצבעותיו מרקדות על לוחות הבקרה.

“הוא הגיע מווקטור בלתי צפוי. אני מנסה לשנות כיוון, אבל האינרציה של הספינה… אנחנו כבדים מדי, והוא קרוב מדי.”

“ד”ר אמריק, איך פספסנו אותו?” שאל אליה את ראש צוות המחקר.

“הוא נפלט ממערכת מקסילון הרחוקה, קפטן. מפגש כבידתי עם כוכב לכת גזי עצום העיף אותו ממסלולו,” הסביר אמריק, פניו מוארות באור הכחול של הסורקים.

“הוא חצה את הריק שבין המערכות וצבר תאוצה שהמערכות שלנו לא נועדו לחשב. הוא לא סתם סלע, הוא פגז קינטי.”

“המלצות?” שאל אליה, עיניו סורקות את פני הצוות. דממה השתררה.

“מה לגבי פיצוץ יזום?”

“בלתי אפשרי,” פסק גורדי, האחראי על מערכות ההגנה.

“אנחנו ספינת מחקר, אין לנו נשק על הסיפון. פיצוץ מטענים תעשייתיים לא ישנה את המסלול שלו, הוא רק יצור ענן של רסיסים שיקרעו אותנו לגזרים. מערכות הניטור שלנו התריעו מאוחר מדי. ה’קונקורדיה’ ישנה, קפטן. המכ”ם שלה לא תוכנן למהירויות כאלה.”

אליה הביט במסך. ארבוס הלך וגדל, מוחק את הכוכבים.

“האם ניתן למנוע פגיעה?” גורדי וגונן הישירו אליו מבט והנידו בראשם בשלילה דוממת.

“הסיכויים לשרוד?”

“מגן ה’ורהים’ יספוג את המכה הראשונית,” אמר גורדי בקול שקט.

“אבל השלדה לא תחזיק מעמד. יהיה לנו חלון של שעה, אולי פחות, לפני שהמדורים המרכזיים יקרסו והאטמוספירה תברח לחלל.”

אליה הרגיש את כובד האחריות. הוא הביט באנשים שהיו משפחתו.

“הפעל נוהל נטישת ספינה,” הורה בקול סמכותי.

“עכשיו.”

צופר הנטישה הדהד בכל הסיפונים.

“קפטן,” אמר ד”ר אמריק בבהלה,

“לפי החישובים, האסטרואיד יפגע בנו לפני שנשלים את פינוי כל ספינות ההצלה.”

“אני יודע,” השיב קפטן אליה.

“לכן אנחנו צריכים לעבוד מהר. תצילו כמה שיותר.”

על הגשר נותרו רק הוא וגונן.

“שים את הספינה על שליטה אוטומטית ותתפנה גם אתה,” פקד אליה. גונן הנהן, לחץ על סדרת כפתורים, ועזב את העמדה במבט אחרון של הכרת תודה לקפטן שלו. אליה נותר לבד. הוא הסתכל סביב על הגשר הריק. ה”קונקורדיה” הייתה המפלט שלו מהעולם שבו איבד את משפחתו, וכעת, גם המפלט הזה עמד להילקח ממנו.

אז הגיעה הפגיעה.

זה לא היה קול של פיצוץ, אלא צרחה מתכתית מחרישת אוזניים. השריון החיצוני נמעך כאילו היה קליפת ביצה. קפטן אליה הוטח לכיסאו מעוצמת הזעזוע. הוא קם בקושי, ריאותיו צורבות מהעשן שהחל למלא את הגשר. הוא עשה את דרכו למסדרון, שהיה כעת שדה קרב של צינורות קרועים, כבלי חשמל מתיזים ניצוצות ונחשולי פלזמה שזרמו בתקרות. אנשים רצו בתוך הכאוס לעבר המנעלים. צוותי החירום נלחמו על כל מטר, אוטמים פרצות ביריעות קצף מוקשח, קונים לנמלטים עוד דקות של אוויר.

“כולם הגיעו?” שאל אליה את רופא הספינה הוותיק ליד פתח ספינת ההצלה האחרונה.

“יש עשרות נפגעים, קפטן, ויש הרוגים. כל מי שנותר בחיים נמצא על הסיפון. זו הספינה האחרונה. עלה מהר!”

אליה התכוון לעלות, אך לפתע קפא. ורוניקה. המדליון. הוא נשאר על השולחן בחדר.

“אני לא יכול לעזוב,” פסק ופנה לאחור.

“קפטן, אין זמן! המגנים קורסים!” צעק גורדי מתוך הספינה הצפופה, אך אליה כבר רץ.

הוא דהר במסדרון הלוהט. הספינה סביבו גנחה, חלקים מהתקרה קרסו. “רק דקה,” התפלל בלבו, “תני לי עוד דקה אחת, קונקורדיה.” הוא הגיע לחדר, אך החדר היה הפוך. השולחן נשבר, החפצים התפזרו. הוא זחל על הרצפה, הופך שברים, מחפש בטירוף את פיסת הזהב שהייתה עולמו.

“קפטן, צא משם!” בקע קולו המקוטע של גורדי ברשת הקשר. אליה לא ענה. הוא לא יכול היה להשאיר אותה שוב מאחור.

זעזוע אדיר נוסף הרעיד את השלדה, המגן קרס. אליה נזרק אל הרצפה, ראשו פגע בפינת המיטה וראייתו הוחשכה. בתוך הערפל של חוסר ההכרה, הוא ראה אותה.

ורוניקה עמדה שם, בלב החדר הבוער, יפה ושלווה כפי שהייתה בזיכרונותיו. היא הושיטה יד לעברו.

“אבא, אתה חייב לקום,” אמרה בקול רך שגבר על רעש המתכת הקורסת.

“אני לא רוצה,” לחש אליה.

“אני רוצה להישאר כאן איתך.”

“לא אבא,” אמרה וקולה הפך לסמכותי, כקולו שלו על הגשר.

“זה לא הזמן שלך. האנשים שלך מחכים לך. הם בוטחים בך. אני תמיד אחכה לך, אבל אני רוצה שתחיה.”

אליה פקח את עיניו. הראייה התבהרה לרגע, ושם, סנטימטרים מידו, נצנץ המדליון. הוא אחז בו בכוח, הרגיש זרם של אנרגיה מחודשת, ופתח בריצה מטורפת בחזרה. במסדרון האחרון, הוא ראה את אנשיו צועקים לו, מושיטים ידיים. הוא זינק פנימה ברגע האחרון, והדלתות נחתמו מאחוריו.

ספינת ההצלה התנתקה בפרץ של אש והתרחקה במהירות מגופה הפצוע של ה”קונקורדיה”. ארבוס, שקרע את דרכו מבעד לה, כבר נבלע בחשכה, ממשיך במסעו העיוור בין הכוכבים. קפטן אליה התיישב בפינה, מתנשם בכבדות, ידו קפוצה על הזהב. הוא הביט מהצוהר הקטן וראה את ביתו האחרון, סחוף וחסר שליטה, אפוף ענן נוצץ של רסיסים ואדי אטמוספירה שקפאו והיו לגבישים זעירים. עשרים וחמישה מאנשיו, עשרה אנשי צוות וחמישה עשר חוקרים, נותרו בתוכה לנצח. חמישים ושש שעות עתידות היו לחלוף עד שספינת חילוץ תגיע אל הפזורה הקטנה של ספינות ההצלה, אך אליה לא ידע זאת עדיין.

הוא הביט במדליון, ואז קדימה אל החלל הפתוח. הוא הבין שורוניקה צדקה. הוא לא יכול לשנות את המסלול של האסטרואידים, ולא את זה של המוות, אבל הוא יכול לבחור לאן לנווט את השברים שנשארו. הוא השאיר את השברים מאחור והביט אל האור של הכוכבים הרחוקים, אל העתיד.