בית הקפה הקטן בדיזינגוף היה אי של רעש אקראי בתוך הכאוס המסודר של תל אביב. אנשים נכנסו ויצאו במחזוריות של דופק עירוני, נושאים מגשי קפה ומאפה כאילו היו משתתפים בטקס דתי עתיק, ממהרים לאתר שולחן פנוי או ספסל מוצל. הוא עמד ליד הדלפק, מרגיש כמו תייר מיקום מקביל, והביט לעבר הכניסה.
אז היא נכנסה. אורית.
שערה השחור והמתולתל היה פזור כהילה סביב פניה, וחיוך עדין, אותו חיוך שפעם נראה לו כפענוח של חידת יקום, נח על שפתיה. עיניה, שאותן הכיר ברמת דיוק של מפת כוכבים, היו מוסתרות מאחורי משקפי שמש גדולים וכהים. הוא צפה בה מחליקה בצעדים נמרצים, חסרי מאמץ, לעבר הדלפק. היא נעצרה פחות ממטר ממנו. ניחוח המוכר של הבושם שלה התערבב בארומה המרירה של הקפה הקלוי, מכה בו בעוצמה שלא נצפתה באף סימולציה. כל כך הרבה זמן הם לא היו קרובים כל כך. הוא עשה דרך ארוכה, לא רק במרחב, אלא לאורך צירי הזמן עצמם, כדי לעמוד כאן.
והיא? היא לא זיהתה אותו. עבורה, הוא היה רק עוד זר במרחב הסתברותי.
הוא הביט בשעון. המחוג הדיגיטלי היה תזכורת אכזרית לחוקי האנטרופיה; לא נותר לו הרבה זמן. הדחף היה כמעט בלתי נשלט: להושיט יד, לגעת בכתפה, לומר את המילים הפשוטות שימוטטו את הפרדוקס: “היי, זה אני!”.
אבל המשמעת המדעית שלו, ואולי הפחד מפני קריסת המציאות, גברו על הדחף.
אסור היה לו.
באולם המעבדה כולם נעמדו כששר המדע ופמלייתו נכנסו. זה לא היה ביקור נימוסים של פוליטיקאי המחפש כותרת; השר דרש להיות נוכח בנקודת הסינגולריות של הניסוי.
האולם רחב הידיים היה מקדש של חישובי-על. שולחנות עמוסים במחשבים ייעודיים, מכונות ששורבטו עליהן נוסחאות שטרם פורסמו, מילאו את החלל. לכל תחנת עבודה היו מספר מסכים שהקרינו גרפים של תנודות קוונטיות, ויחד עם המקלדות והעכברים, הם נראו כמרכז בקרה של חללית המיועדת לחצות את הגלקסיה. השולחנות היו מסודרים במעגל סביב המכונה שניצבה במרכז: “הפתח”.
היא הייתה מפלצת של פלדה, סיבים אופטיים ושדות מגנטיים. במרכזה פתח מלבני שקוף שנראה כבולע את האור סביבו. עשרות כבלים עבים השתרכו ממנה כעורקים המזינים לב מלאכותי.
“אדוני השר, ברוך הבא לפתח,” אמר מאיר.
השר שלח מבט ארוך, כמעט דתי, לעבר המכונה.
“תודה כולם. שבו בבקשה. אני סקרן לראות על מה עמלתם, ובעיקר לאן נשפך התקציב הבלתי נתפס שהמנהל שלכם דרש.”
צחקוק חרישי נשמע מקצה האולם. מאיר, מנהל המכון, לא צחק. הוא היה אדם קרח, נמוך קומה אך בעל נוכחות של מצביא, ועיניו החודרות מאחורי משקפיו העגולים חיפשו את מקור הזלזול. הוא ידע שכל שנות המחקר שלו, כל הקריירה שהקדיש להבנת המכניקה של הזמן, מתנקזות לרגע הזה.
עידן ישב באחת התחנות הקרובות ביותר לפתח. תפקידו היה העדין מכולם: “דייג” של חורי תולעת. המחשב שלו סרק את המרחב-זמן בטווח של מאות קילומטרים, מחפש קרעים זעירים במבנה המציאות. הוא חיפש חור תולעת “צעיר”, כזה שטרם נשחק תחת עומס האנרגיה הקוסמית, כזה שיחזיק מעמד מספיק זמן כדי לאפשר חזרה. עידן לא קבע את היעד; הוא רק הבטיח שהדרך חזרה לא תיסגר ותשאיר את הנוסעים כנשמות אבודות בנבכי העבר.
האחריות כבדה על כתפיו הצנומות. הוא מעולם לא היה איש של שרירים, אך מוחו פעל בבהירות קריסטלית. נשים נמשכו אליו, אולי בגלל השקט המסתורי שהקרין, אולי בגלל הידיעה שתמיד היה האיש החכם ביותר בחדר. אך ליבו היה נעול. הייתה רק אחת. אורית. כשנפגשו לראשונה, היא כבר הייתה שייכת לאחר. הוא מעולם לא אמר דבר, קבור תחת הגיון קר שקבע שאין טעם להילחם בנתונים קיימים.
צפצוף חד קטע את מחשבותיו. המחשב איתר חור תולעת יציב. עידן בחן את הפרמטרים. הסטייה הייתה אפסית. הוא הנהן לעבר דוד, המדען האחראי על קואורדינטות המרחב. דוד, טיפוס חסר סבלנות אך גאון בתחומו, החזיר חיוך קצר. עידן קם וזקף אגודל לעבר מאיר.
“אנחנו מוכנים, אדוני השר,” הכריז מאיר.
צוות הניסוי: גבר ואישה בשנות העשרים המאוחרות שלהם פסעו קדימה. הם נראו כרוחות רפאים מהעבר, לבושים בבגדי שנות השבעים הססגוניים, מכנסי סן-טרופז וחולצות צבעוניות.
“היעד: תל אביב, 26 ביולי 1972,” קרא מאיר.
הצוות עלה על המדרגה האחרונה. זרמי חשמל דקים, כמעט בלתי נראים, החלו לרקוד סביבם כעדר דבורים מנצנצות. המכונה “חיבקה” אותם, האור התגבר עד שהפך ללבן מוחלט שבלע את דמויותיהם. שתי שניות של שקט מוחלט, ואז: ריק.
“עשר שניות,” הכריז מאיר בקור רוח.
הספירה לאחור החלה.
“חמש, ארבע, שלוש, שתיים…” רעם עמום הרעיד את יסודות הבניין. האור חזר בבת אחת, ובמרכז הפתח עמדו השניים, גבם למכונה. מחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם.
הגבר בצוות הניסוי הגיש לשר עיתון. הוא היה חדש, ריחו של הדיו הטרי מילא את האוויר, ריח שלא היה קיים כבר עשרות שנים בעידן הדיגיטלי. השר בהה בגיליון “מעריב” מיום 26.7.1972. הכותרת על גולדה מאיר וסאדאת נראתה כהודעה מעולם אחר.
“לא הבנתי,” אמר השר, “נעלמתם לעשר שניות. מתי הספקתם לקנות עיתון?”
“עבורכם עברו עשר שניות,” הסביר מאיר בסבלנות של מורה, “אך עבורם, בתוך רצף הזמן של שנות השבעים, עברו חמש שעות. זהו חלון הזמן הקבוע שהחור מאפשר. חמש שניות למסע, חמש שעות שהייה, וחמש שניות חזרה.”
במשמרת הלילה, כשהמכון טבל בשקט סטטי של שרתי מחשב, עידן ישב לבדו. הוא אהב את הלילה; הבדידות במעבדה הייתה פחות דוקרת מאשר בדירתו הקטנה. כאן, בין המכשירים, הוא הרגיש חלק ממשהו גדול מהחיים הקטנים שלו.
הוא פתח את המכשיר הנייד. “אורית עידון”, הקליד. התמונה עלתה, היא הייתה נשואה כעת, נושאת שם אחר, חיה חיים שלא כללו אותו. חום מוזר התפשט בגופו, כמיהה שהייתה חזקה מכל חוק פיזיקלי.
המחשבה, זו שתמיד הדחיק לפינות האפלות של תודעתו, חזרה הפעם בעוצמה של סופרנובה. יש לי מכונת זמן. יש לי את כל הזמן שבעולם.
הוא ידע את הסיכונים. מאסר, השעיה, קריסת הקריירה. אך במאזן הכוחות שבין ההיגיון ללב, הכף נטתה. מהם חיים של מדען דגול מול חמש שעות של חסד עם האישה היחידה שאהב?
הוא החל להקליד. אצבעותיו ריקדו על המקלדת בזריזות של פסנתרן. הוא איתר חור תולעת זמין, הזין את הפרמטרים, ועבר לעמדה של דוד. הוא זכר את הסיסמה של דוד: MyPassword1, פשטות אנושית שהביסה את האבטחה המורכבת ביותר. “הפתח” החל לזמזם. זה לא היה רעש מכני, אלא מעין תדר תת-קולי שעידן הרגיש בעצמותיו.
הוא הביט סביב פעם אחרונה. האולם היה ריק מאדם, אך מלא ברוחות הרפאים של החלטותיו. הוא החל לצעוד. כל צעד היה פעימת לב.
הוא הולך לפגוש את אורית, היתה המחשבה האחרונה שהשאיר בשנת 2065.
