“בכדי לחיות חיים טובים יותר, אני זקוקה לאהובי לצידי.” “כאן, שם ובכל מקום” – “הביטלס”
רגליה נגררו בעייפות מעבר לסף הדלת, נעות בכבדות שרק האבולוציה הביולוגית יכולה לייצר בתום יום מפרך. הוא החזיק את הדלת פתוחה לרווחה, תנועתו חלקה ונטולת מאמץ והביט בה בשתיקה תוך שהיא עושה את דרכה פנימה לתוך סלון הדירה המרווחת, בועה של סדר וניקיון בתוך עולם שהלך ואיבד את צורתו. היא מצידה שלחה לעברו חיוך, מחווה אנושית של הכרת תודה שנתקלה במבט יציב ובלתי משתנה, חלפה על פניו ועיניה חיפשו את ילדיה, העוגנים האחרונים של המציאות בחייה.
שני זאטוטים רצו לעברה מאזור המטבח, מכוסים בקמח ואלוהים יודע מה עוד, עדות חיה ורועשת לאנרגיה הכאוטית של הילדות. היא רצתה בכל מאודה לחבק אותם, חולמת על המגע החם והמלכלך, אך המחשבה האנליטית על מחיר הניקוי לשמלתה המחויטת עצרה אותה. השמלה הייתה יותר מבגד; היא הייתה שריון טכנולוגי בעולם של מעמדות.
״נשיקה״ ביקשה מהם ושלחה את פניה לקראתם, מקריבה רק שטח פנים מינימלי למגע. לאחר שקיבלה את שביקשה מהם הפנתה את מבטה אל רוברט וביקשה ממנו בקול עדין ומנומס, קול ששידר סמכותיות של מי שרגילה לנהל מערכות מורכבות: ״תוכל לנקות אותם בבקשה?״.
רוברט נענע ברצון, תגובתו מהירה ומדויקת כפקודת מחשב. הוא שם את ידיו על כתפיהם של נעמי ויהונתן וכיוון אותם לחדר הרחצה בתנועה שהייתה בה עדינות מופלאה. סיון התקדמה לכיוון שולחן האוכל. היא הסיתה את הכיסא והתיישבה, חשה כיצד השמלה הסינתטית מתהדקת סביבה. שמלתה לא הייתה נוחה לה. זאת הסתירה בהצלחה את גילה, את הלידות ואף את הקשיים של השנים האחרונות, מוחקת את סימני הזמן כאילו היו שגיאות בקוד. השמלה שעטפה אותה הקנתה לה מראה התואם את מעמדה, פסל של הצלחה בעידן של דעיכה. את מחיר האי נוחות שילמה בהבנה והשלמה, בידיעה שבעולם המודרני, התצוגה חשובה לא פעם מהמהות.
היא סרקה את השולחן הערוך בקפידה סימטרית. רוברט הוא אמן, חשבה, רוברט בחר בצלחות שהיא אהבה, אלו שעוטרו בפרחי בר כחולים, זכר לצמחייה שפעם מילאה את הארץ לפני שהאקלים השתנה. הסכו”ם אורגן כמו חיילים בצידי הצלחות, כמו היו אלה שומרים על הוד מלכותה, מבריקים תחת תאורת הלד הרכה. הסלט היה אסופה חגיגית של צבעים וטעמים, הסלט שנקצץ באהבה הכיל מלפפון, עגבנייה עסיסית ואדומה, פלפל כתום ובצל אדום, נוצצים מקמצוץ שמן זית כיהלומים על רקע ירוק. לצד הסלט נחה פשטידת תירס שאדי החום עדיין עלו ממנה בתימרות דקיקות, וריחה מילא את כל הבית, מנצח את הריח הסטרילי של המיזוג. גם את תפוחי האדמה הוא לא שכח. הם היו חתוכים בגודל כמעט זהה, עדות לדיוק המיקרומטרי של להביו, אפויים עד שהפכו לחום בהיר ומעליהם הרוטב הסודי של רוברט, אשר בשום פנים ואופן לא היה מוכן להסגיר את מרכיבו.
היא חשה גאווה, תחושה חמימה של ניצחון במאבק הקיום. עבודתה אפשרה לה את כל העושר הזה בזמנים קשים אלו, כשהמשאבים הטבעיים הולכים ומתמעטים. בנסיעה, בדרכה הביתה שמעה ברדיו את הכתב שתיאר בקול מודאג עד כמה הבצורת קשה והלין על המחירים שנסקו אל על ולא אפשרו לכל משפחה גישה למוצרים בסיסיים, הופכים ירקות טריים למותרות של האליטה.
בעלה לשעבר לא היה לה לעזר; הוא היה משתנה לא צפוי, תקלה במערכת חייה. הגירושים היו נוראיים, מאבק יצרי וחסר היגיון, ולאחר שהסתיימו הוא זנח את הילדים ולא שילם את המזונות כפי שבית המשפט פסק. הכל נח על כתפיה, משקל כבד של אחריות אנושית. רוברט היה תחליף ראוי ואף מעבר לכך. היא חשבה שרוברט מושלם, הוא מעולם לא איכזב. הילדים העריצו אותו; עבורם הוא היה סלע של יציבות. הוא דאג לכל צרכיהם וגם לכל צרכיה, צופה את רצונותיהם עוד לפני שבוטאו במילים. הוא ניהל את משק הבית בצורה מושלמת, טובה מזו שהיא עצמה יכלה. נוכחותו של רוברט בחייה אפשרה לה לנהל את הקריירה המצליחה שלה, מעניקה לה את החופש לפעול בעולם החיצוני בזמן שהבית נותר מוגן ומסודר. אחרי הגירושים היא הייתה בודדה, חרדה לעתידה ולעתיד ילדיה, חשה את הריקנות שמותירה אחריה שבירת התא המשפחתי. בין הקריירה לילדים לא נותר לה זמן לדייטים ובטח לא למערכות יחסים, שהיו כרוכות בסיכונים רגשיים שלא יכלה עוד לשאת. לכן רוברט היה הפתרון המושלם עבורה: יעיל, צפוי ונאמן לחלוטין. מרגע שהשיגה אותו חייה וחיי ילדיה השתנו לטובה, עוברים למסלול של הרמוניה מושלמת.
רוברט והילדים חזרו בצהלה לשולחן, רעש המהווה ניגוד חריף לשקט התעשייתי של הבית. ״בתאבון״ אמר רוברט בקול רם, בתזמון מדויק, בכדי שהילדים יחדלו ממשחקיהם ויתרכזו בארוחה. הטעם היה טוב אף מהמראה, שילוב של מרכיבים שנבחרו בסטנדרט הגבוה ביותר. פתאום היה שקט. רק קול הסכו”ם נשמע, נקישות מתכת על חרסינה בקצב קבוע. שקט של ארוחה משפחתית המדמה אידיליה מתקופה אחרת. תוך שסיון מסיימת ללעוס היא שלחה מבט לרוברט שישב בקצה השני של שולחן האוכל, דמות של שלווה אלוהית כמעט, ואמרה ברוך ״תודה. מאוד טעים״.
רוברט הביט בה בעיניו הריקות מרגש וענה באופן מונוטוני אך נעים ״תודה״.
אחרי שיצאה מהמקלחת, עטופה בחלוק רחצה רך ונעים למגע שהיה כעור שני ומנחם, סיון ניגשה להציץ בילדים שכבר היו מכוסים היטב ושקועים בשינה עמוקה במיטותיהם הרכות, נשימותיהם הקצובות הן המוזיקה היפה ביותר שידעה. היא חזרה לחדר השינה והבחינה ברוברט ששכב במיטה, ראשו מונח על הכרית ומבטו מופנה לתיקרה, אל החושך שמעליו. היא הביטה בו ותהתה על מה הוא חושב כך, כל לילה, לפני השינה. היתה לה הערכת תודה על היותו עמם, על השקט שהביא לחייה, אך לא חשה רגשות אחרים כלפיו, לא היה בה את הצורך המתיש בחיבור רגשי הדדי. אולי היו לו כלפיה? היא תהתה לעצמה לרגע.
היא הסירה את החלוק, שהחליק למרגלותיה בתנועה של שחרור סופי ממתחי היום, ונכנסה למיטה, לצידו. היא כיסתה עצמה בכיסוי המיטה הדק שעטף כעת גם אותה וגם את רוברט, מאחד ביניהם תחת יריעה אחת של בד. סיון שלחה את ידה מתחת לעורף של רוברט, חשה את המרקם הסינתטי החמים, ולחשה לו ״לילה טוב״.
היא הפעילה את מתג הכיבוי שלו, מגע קטן בנקודה נסתרת, קול הזימזום העמום של המנוע פסק באחת, משאיר את החדר לדממה מוחלטת, ועיניו נעצמו, מותירות אותה לבד עם מחשבותיה בממלכת האדם.
