הספינה שאורכה כחצי קילומטר, החלה את מעברהּ דרך הטבעת שהקיפה את הכוכב הלבן. לא הייתה זו טבעת במובן האסטרונומי המוכר, אלא שדה שברים עצום, אבק של עולם קדום שרוסק, רסיסי קרח בתולי וסלעים שריחפו במסלול דעיכה איטי. במהירות שבה נעה הספינה דרך השדה, כל מפגש עם חלקיק, ולו הזעיר ביותר, היה הרה אסון. גוף הספינה, מוגן בשדה מגנטי דק, פילח את הנחיל, וכל פגיעה זעירה התאדתה בהבזק פלזמה שקט, זיקוקי דינור זעירים בחלל הריק.
הכוכב הלך ותפח בחלון הגשר עד שכבש את מלוא שדה הראייה והפך למציאות היחידה מעבר לדפנות הספינה: מדבר של לובן, רמות קרח חלקות שנראו כמו קפאו בתנועתן, עמקים עמוקים חצובים בצללים. השמש הרחוקה הייתה לא יותר מיהלום בוהק על קטיפה שחורה, אור קר שלא היה בו די חום כדי להפשיר ולוּ גרגיר שלג אחד.
הכניסה לאטמוספרה החלה ברעד קל ובלתי צפוי שחלף לאורך הסיפונים. עד מהרה הופיע הזוהר. בתחילה היה זה גוון ארגמן עדין שרקד על הגחון הקדמי, תוצאה של החיכוך עם שכבות הגז הדלילות ביותר. אך כשהאטלנטיק צללה עמוק יותר, הזוהר התעצם והפך למעטפת פלזמה כתומה לוהטת, ששאגה סביב גוף הספינה.
בתוך הגשר החלה לצרוח קקופוניה של התרעות. לא צפצופים אקראיים, אלא דיווחים קרים ומדויקים של מערכות גוססות: “כשל במגיני החום, סקטור 7”, “עומס מבני חריג, צלע תמיכה 44-B”. המתכת החכמה של גוף הספינה, רשת מולקולרית שנועדה לפזר עומסים, נאנקה תחת מתחים תרמיים ומכניים שחרגו מכל תכנון. חריקה עמוקה, צליל תהודה נמוך שרעד בעצמות, החלה להדהד במסדרונות.
על צג הנזקים הופיע קו אדום דקיק. הוא התחיל סמוך לגשר ורץ במהירות מסחררת לאורך מותניה של הספינה, עוקב אחר קו תפר מבני נסתר. במשך שלוש שניות ארוכות הייתה האטלנטיק עדיין שלמה. ואז, בשחרור אנרגיה ובשיטפון של קרינה ורסיסים לוהטים שנפוצו לכל עבר, היא נכנעה.
החרטום, שנושא עימו את הגשר ואת שארית תקוותם של הנוסעים, התנתק מהגוף המרכזי בקריעה אלימה. שני החלקים העצומים, שהיו פעם גוף אחד, החלו בנפילתם כשהם רוקדים טנגו של מוות איטי וספירלי, מותירים אחריהם שובלי עשן שחור שקפאו והפכו לקריסטלים באוויר הצונן.
החרטום פגע ראשון. הוא ננעץ בזווית חדה ברכס קרח עתיק, והאנרגיה הקינטית האדירה שהשתחררה, אידתה קילומטרים של חומר קפוא לכדי ענן פלזמה זוהר שהתנשא לשמיים, וכאשר רסיסי הקרח וגבישי המים הקפואים שקעו חזרה אל פני השטח בנחשול של נצנוצים קריסטליים, נחשף החרטום כשהוא קבור עד מחציתו בעמק מלאכותי שיצר בעצמו, מצבה דוממת לעצמה.
ירכתי הספינה, שם שכנו הכורים הכבדים, צללו במסלול כמעט אנכי. פגיעתם הייתה נקייה, מוחלטת. האנרגיה הקינטית לא התפזרה, אלא רוכזה בנקודה אחת. לא היה פיצוץ של אש, רק הבזק אור לבן ומסנוור, החלק האחורי של האטלנטיק הותמר לאדים לוהטים, ומה שנותר ממנו היה שלד מולקולרי דק שקרס אל תוך עצמו. השברים הותירו אחריהם מכתש זגוגיתי וחשוף הפולט סילוני גז, חקוק כצלקת טרייה על פני השממה הקפואה.
דממה ירדה על העולם.
לאחר דקות ארוכות החל השלג לרדת שוב. פתיתים איטיים ועדינים, שכיסו במתינות וביעילות את שברי המתכת המעוותים ואת המכתש המעשן. הטרגדיה של האטלנטיק הייתה לעוד צלקת זניחה על פניו של עולם נשכח.
זה היה הפרק הראשון מתוך הספר “מדאוס אטלנטיק”.
מאה ואחת שנים לאחר מכן, ספינת כרייה מגלה על פניו הקפואים של אוריגה־9 חתימה מתכתית בלתי אפשרית: שרידיה של האטלנטיק, קבורה תחת קרח, חמישים שנות אור מהמקום שבו הייתה אמורה להימצא. כדי לחשוף את האמת נשלחת אל הכוכב משלחת מחקר בראשות בראם מדאוס, מומחה לחקר אסונות חלל ולפענוח אנומליות.
אך מה שמתחיל כחקירת התרסקות הופך במהרה למסע אל גבולות הפיזיקה, הזיכרון והאחריות האנושית. בין מסדרונותיה הקפואים של הספינה האבודה ממתינים לא רק יומנים פגומים וגופות שנשמרו בזמן, אלא סימנים לכך שהאטלנטיק לא הייתה קורבן של תקלה, אלא חלק מאירוע שנגרם בידי כוח עתיק ותבוני.
מוזמנים לקרוא את כל הספר וללמוד על מדאוס וצוותו במסע לגילוי האמת: לרכישה
