השמים עטו מעטה של אפור תעשייתי, שכבת עננים אטומה שבלעה את רוב הספקטרום של השמש. רק לעיתים נדירות הצליחה קרן אור בודדת לחדור את המחסום, ננעצת בקרקע כחץ של זהב חיוור. השמים היו יומן אסטרונומי שבישר על סיומו של עוד מחזור קיץ; עוד תקופה בהיסטוריה הפרטית שלו הגיעה לקיצה. העצים סביב עמדו בתהליך בלתי נמנע של דעיכה ביולוגית, נצבעים בגווני השלכת, והקרירות שפשטה באוויר אילצה את דני לעטות על עצמו את המעיל הדק, חפץ שנשכח במעמקי הארון, שריד מעונה רחוקה. הוא תמיד העריך את טיולי הבוקר. כעת, משנותר לבדו בתוך הריק שהותיר הזמן, היה זה אלטון שסיפק את העוגן החברתי היחיד בחלל עולמו.
בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה, עטופה במעיל צמר כבד, התקדמה מולו במעלה השביל. כשחלפה על פניו, שלחה לעברו חיוך ידידותי, מחווה אנושית קטנה במרחב האדיש. דני העביר את אצבעותיו בין שיער השיבה הדליל שלו וחייך בחזרה. הרצף העצבי שלו הצית זיכרון: ולריה הייתה מחייכת אליו בדיוק כך. לפעמים ללא סיבה נראית לעין, פשוט משום שמבטיהם הצטלבו, היא הייתה שולחת אליו חורף של חום דרך עיניה הירוקות, הגדולות, שזהרו באור שנראה כאילו הגיע ממקור פנימי בלתי נדלה.
ולריה חצתה את סף הקיום מזמן, ונדמה היה שגררה איתה את כל האנרגיה החיונית של עולמו. דני חש לעיתים קרובות את כובד האנטרופיה; הוא מאס בחייו, אך מנגנון ההישרדות שלו נותר דרוך. הוא נאחז בשאריות הזמן המוקצבות לו עם ילדיו ונכדיו. גם הם, כגרמי שמיים במסלולים מרוחקים, נסחפו לערים אחרות וביקוריהם הפכו לאירועים נדירים בלוח השנה. רק אותות הוידאו והמפגשים הקצרים נטעו בו את הדחף המכני כמעט להמשיך עוד יום אחד בסיבובו של כדור הארץ.
הוא השפיל מבט. לצידו, אלטון רחרח סביב עמוד בטון, מחפש בקפדנות את הזווית הגיאומטרית המושלמת לסמנו. כמו בעליו, גם “אלטון”, הגולדן רטריבר שפרוותו הבהירה איבדה מברקה, כבר לא היה צעיר. אך בכל בוקר התרחש הנס מחדש: כוחותיו שבו אליו והוא נראה נמרץ, כאילו הזמן אינו אלא אשליה. דני נזכר ביום בו קיבל אלטון את שמו; הוא שמע שוב את צחוקה המתגלגל של ולריה כשדני בחר לקרוא לגור הקטן על שם אלטון ג’ון. הם היו שוכבים יחד על הספה, מקשיבים לצלילים שחצו את החדר. “I miss the earth so much, I miss my wife”, מתוך Rocket Man, קיבל כעת משמעות פיזיקלית כואבת. הוא נזכר בגעגועים שליוו את שירותו הצבאי הממושך, הרחק מהבית, וכעת, כשחזר לתמיד, הייתה זו היא שיצאה ב”דרך הלבנים הצהובות” אל מעבר לאופק האירועים, מותירה אותו בבדידות מוחלטת.
אלטון הגיע לשיח האהוב עליו, מעבדה בוטנית זעירה שבה יכול היה להשקיע דקות ארוכות של חקירה. הבוקר לא היה שונה, ואלטון השלים את טקסיו הקבועים. דני שלף את שקית האיסוף מכיסו. בעת שהושיט את ידו, קצה של קעקוע דהוי ביצבץ מבעד לשרוול המעיל, סמל יחידת העילית שבה שירת רוב חייו הבוגרים, עדות לזמן שבו גופו היה כלי נשק מדויק.
ברגע שהתכופף, המציאות השתנתה. תחושה זרה וקרה פלשה למערכת. כאב חד החל בידו השמאלית, מטפס במהירות לאורך העצבים, מתפשט אל בית החזה כהדף של פיצוץ שקט. דני לא הספיק לעבד את הנתונים או להבין את קריסת המערכות. החושך עטף אותו במהירות שבה כבה כוכב. הדבר האחרון שנרשם בתודעתו היה המגע הקר של האספלט והתחושה הלחה, החמה, של לשונו של אלטון על פניו.
נדרש מאמץ רצוני אדיר כדי להרים את העפעפיים. העולם היה בליל של כתמים מטושטשים ואורות ניאון חיוורים. כאב חד פילח אותו, לא רק בחזה, אלא גם בנקודות החיבור של המכשירים הפולשניים שהוחדרו לגופו, מחברים אותו למכונות שתפקדו כעת כחלקי חילוף לליבו הכושל.
“מה קרה?” שאל. קולו נשמע לו זר, הד של קרקוש מתכתי וצרוד.
“אבא ער,” שמע את קולו של מיכאל, בנו הבכור. מלבד מיכאל, זיהה את תמר ואיילת. דני הבין שמיכאל אינו מדבר אליו, אלא מדווח על מצבו לשאר הנוכחים, כקצין המדווח על חזרתו של מכשיר לפעילות.
תמר ניגשה וליטפה את מצחו. הרגישות שלה הייתה קבועה במשוואה של המשפחה. היא תמיד דאגה.
“אני בסדר. מה קורה פה? איפה אני? למה כולכם כאן?” שאל דני, מנסה לנווט בתוך הערפל הקוגניטיבי.
“אבא, עברת התקפת לב. אתה בבית חולים. הודיעו למיכאל וכולנו פה.”
“אני בסדר. קצת עייף. אבל לא הייתם צריכים לבוא,” מלמל, מנסה לשמר את חזות הקצין העמיד.
תמר נעצה מבט במיכאל.
“תספר לו,” אמרה בטון של פקודה שאינה משתמעת לשני פנים.
מיכאל השתהה. הוא הביט בתמר, ואז באיילת, מחפש אישור בשתיקתם. רק כשראה את ההסכמה בעיניהם, השפיל את מבטו אל אביו.
“אבא. המצב לא טוב. המסתמים בלב שלך חסומים. הרופא לא אופטימי לגבי ניתוח בשלב הזה, גם בגלל כל ההיסטוריה הרפואית שלך. הקריירה הצבאית שלך עשתה שמות על הגוף שלך… ולכן הוא ביקש שכולנו נהיה כאן.”
דני לא היה מוכן לחישוב הזה. הוא ידע שהשעון מתקתק, הוא כמה להתאחד עם ולריה במישור כלשהו של קיום, אך יחד עם זאת, הרצון לראות את הדור הבא משלים את מסלולו, הנכדים גדלים, בונים את בתיהם, בער בו. כעת הבין שהפרמטרים השתנו. מחשבותיו נדמו. הכאב הפיזי נסוג מפני עצב עמוק שהציף אותו כגאות. הוא החליט, בהחלטה פיקודית אחרונה, שלא להותיר אחריו רגשות אשם או חרטה. הוא רצה שהפרידה תהיה נקייה.
חיוך דק, כמעט בלתי נראה, הבליח על פניו. ילדיו הביטו בו בחוסר הבנה.
“יקרים שלי. תמיד ידעתי שהזמן הזה יגיע. גם אתם. אני שמח שניתנה לי עוד אפשרות להיפרד מכם.”
תמר הייתה הראשונה שדמעותיה שברו את הסכר. אחריה איילת. מיכאל נותר יציב, כפי שדני אימן אותו להיות – העמוד התומך במבנה המשפחתי.
“אני רוצה לראות את כולם, את כל הנכדים ולהיפרד מהם,” הוסיף דני. מיכאל הנהן ויצא לבצע את המשימה.
דני פנה לתמר. “אני יודע שיהיה לך הכי קשה, אבל אני אהיה עם אמא. אני לא אהיה לבד יותר. רק בבקשה, תשמרי על אלטון. גם הוא זקן, והאנטרופיה לא תפסח עליו. אל תשכחי לקחת אותו לשיח שהוא אוהב.” איילת חיבקה את תמר, שקולה הפך להשתנקות של צער אנושי טהור.
החדר התמלא בילדים. הם היו כנקודות אור, הנכדים שלו. הוא הביט בהם וחייך. “הישן מפנה מקום לחדש,” הרהר. זהו חוק טבע בל יעבור. הוא אחז בידיהם, מעביר את כפות ידיו על עורם הצעיר, מנסה לקודד את המגע האחרון הזה בזיכרונו. הוא שאל אותם שאלות בנאליות על בית הספר ועל תחושותיהם, שאלות של יום-יום שהיוו מסווה לפרידה קוסמית. הוא שתה כל מבט, כל תנועה, נפרד מהם מבלי שהם יחושו בכובד הרגע.
דני הביט לעבר החלון. טיפות גשם קלילות החלו להקיש על הזכוכית בקצב סטטי, מוזיקה של טבע על רקע מכני. בחוץ שררה עלטה. החדר היה אטום, מבודד מרעשי הרחוב, רק קולות אחיות מרוחקים נשמעו במסדרונות כרשרוש של מלאכים בלבן. מיכאל נשאר לצידו, שקוע בכורסה, ספר בידיו. דני חש גאווה גדולה בגבר שהפך להיות – משענת יציבה בתוך הסערה.
“מיכאל,” קרא לו בקול חלוש. מיכאל סגר את הספר.
“השארתי צוואה אצל עו”ד מיקרוניק. הכל מפורט שם. דאגתי לכולכם, הכל מאורגן… כפי שאמא תמיד דאגה שיהיה.”
מיכאל הניח יד חמה על כתפו.
“אבא, אל תדאג לזה עכשיו. הכל יהיה בסדר.”
דני חש בעייפות משתלטת עליו. עיניו נעצמו כמעט מאליהן.
פתאום, כאב חד, בעוצמה שלא הכיר, תלש אותו מהשינה. זעקת כאב עמומה נפלטה מפיו. מיכאל זינק בבהלה, רץ למסדרון וקולו הדהד בחלל: “אנחנו צריכים כאן עזרה, דחוף!”
צוות רפואי פרץ לחדר, מושכים אחריהם את עגלת הדיפיברילטור, מכשיר שנועד להצית מחדש את הניצוץ החשמלי בלב. דני שכב בעיניים עצומות, ידו לפותה בחזהו. הרופא פעל במהירות מקצועית, חיבר את האלקטרודות. דני חש חבטה אדירה בחזהו, ואז…
דממה.
לא היה כאב.
לא היה קול.
לא הייתה תחושת גוף. רק חושך מוחלט, אינסופי, ריק מושלם ללא גבולות.
לפתע, מתוך התהום האפלה, בקע קול. הוא לא היה אנושי; הוא היה דיגיטלי, קר, ומדויק להחריד, מהדהד בחלל הריק:
“סימולציה 754876 הסתיימה. קולונל דני רדגרין, תתעורר.”
